במסגרת חוק הירושה, הפרק השני מתמקד בחלוקת נכסים כדין במקרים בהם המנוח לא נתן הנחיות מפורשות לגבי עזבונו, הידוע בכינויו צוואה. פרק זה כולל בסך הכל 8 סעיפים, כל אחד מכיל הוראות ספציפיות המכתיבות את דרך הפעולה המתאימה והתקינה. בסעיף הבא אפרט את פרטי הוראות אלה.
סעיף 10 לחוק הירושה קובע את הסגל הסופי של הזכאים לרשת כדין. עם זאת, סעיף מסוים זה אינו מתאר את ההיררכיה או סדר העדיפויות. רצף הירושה והעדיפות נקבעים בסעיפי החוק הבאים.
בסעיף מסוים זה מצוין כי האנשים שירשו את נכסיו וחפציו של המנוח נקבעים על פי יחסם למוריש. היורשים הפוטנציאליים כוללים את בן הזוג של המנוח בעת פטירתם, ילדיו וצאצאיו של המנוח וכן ההורים והצאצאים של הורי המנוח. בעיקרו של דבר, סעיף זה מתאר את קרובי המשפחה הזכאים לרשת על פי הנחיות משפטיות, מה שהופך אותו לצורת הגדרה. ההנחיות הבאות יפרטו אז כיצד יש לחלק את עזבונו של המנוח בין אנשים אלו.
בהתאם לחוק הישראלי, קביעת היורשים נקבעת באמצעות “גישה הורית” או מעגלי הקרבה. במסגרת זו ניתן לזהות שלוש קטגוריות של הורות:
בתחום המעגלים, ישנם שלושה קווים מנחים עיקריים שיש לעמוד בהם:
סעיף 11, שכותרתו “זכות הירושה של בן הזוג”, מתייחס לזכויות החוקיות לעניין ירושה ליחידים נשואים. מטרת חלק זה היא לחלק את נכסיו של הנפטר בין בן זוגו ובני משפחה אחרים, תוך התחשבות הן בקרובים הספציפיים המעורבים והן באופי העיזבון.
כאמור בסעיף 11(א) לחקיקה, בן הזוג שנותר בחיים זכאי למיטלטלין הנוגעים באופן קונבנציונאלי והקשר למשק הבית המשותף. כמו כן, זכויות הירושה של בני הזוג מותנות בנוכחות קרובי משפחה נוספים המתמודדים כעת על חלק בעיזבון המנוח, ויוצרים אווירה תחרותית.
בסעיף מסוים זה מוריש לבן הזוג את המיטלטלין של הנפטר לרבות רכבו. לגבי יתרת העיזבון, אם למנוח יש ילדים, נכדים או הורים, בן הזוג יקבל מחצית מהירושה. עם זאת, אם יש קרובי משפחה נוספים כמו ילד, נכד או הורה, גם הם יהיו זכאים לחלק, וכתוצאה מכך בן הזוג יקבל רק מחצית מהעיזבון. מנגד, אם אין צאצאים, בן הזוג יירש את כל העיזבון.
במדינות שונות בתוך ארצות הברית, עמדת בן הזוג יכולה להשתנות, כאשר חלק מהמדינות מעניקות להם מעמד גבוה יותר בעוד שאחרות ממקמות אותם נמוך יותר ביחס ליורשים אחרים. בישראל מוגדר המושג משק בית משותף שנותן מענה למי שבוחר שלא למסד את מערכת היחסים ביניהם. עם זאת, השפעת שנות הנישואין על חלקו של בן הזוג בירושה אינה מוכרת על פי הדין הישראלי.
מה זה אומר להיחשב כבן זוג? האם ידועים בציבור היא דרישה לפרשנות זו? סעיף 55 לחוק הירושה מציג את המושג “ידועים בציבור” וקובע כי אם גבר ואישה חיים יחד כמשפחה באותו משק בית אך אינם נשואים זה לזה, ואחד מהם נפטר מבלי שנישא. לאדם אחר בעת הפטירה, אזי השותף שנותר בחיים יירש את יתרת עזבונו של המנוח כאילו היו נשואים. זאת כאשר אין בצוואת המוריש הוראות מפורשות או משתמעות אחרות.
כדי לקבוע אם בן זוג נחשב ידוע בציבור, יש לבחון ארבעה גורמים:
בית המשפט העליון, שהיה אחראי לטיפול בסוגיה זו, אישר את הרחבת הגדרת “בן זוג” לכלל ידועים בציבור. בעוד שההגדרה הפורמלית של “בן זוג” בסעיף 11 מתייחסת ספציפית לנישואים המוכרים על פי דין שהם ידועים בציבור, פרשנות מצמצמת תפגע בתכלית החוק. ההיבט המרכזי הוא זכות הירושה מבן זוג, שאין להגבילה רק למקרים בהם מתקיימים יחסים פורמליים עם המנוח.
בעיקרו של דבר, חוק הירושה מטרתו להגשים את רצונו של המוריש. לפיכך, יש להשוות את המעמד המשפטי של בן זוג נשוי באופן רשמי לזה של שותף מוכר בציבור. ניתן להשיג פתרון זה לא רק באמצעות פרשנות, אלא גם על ידי הכרה כי יישום פרשני רלוונטי אך ורק לענייני ירושה.
במקרה נפרד עלתה דילמה באשר לטיפול במספר בני זוג במקרה של אדם שנפטר. השאלה העומדת על הפרק הייתה איך לגשת למצב והאם בכלל צריך לטפל בו. בסופו של דבר, הגיע למסקנה כי יש צורך בניתוח יסודי של תנאי החוק, תוך התמקדות במהות ולא בשפה. באופן ספציפי, חוק הירושה, יחד עם סעיפים 10 או 11 והוראות סעיף 146, נחשב לחל על תרחיש מסוים זה הכולל מספר בני זוג.
סעיף זה מתייחס באופן ספציפי למתאם בין זכויותיו של בן זוג ביחס לעיזבון לבין הזכויות הנרכשות באמצעות מסמכים משפטיים או הנישואין עצמם. אם בן הזוג כבר זכאי לרכוש מסוים על בסיס הנישואין (כגון כתובה), יש להתאים את כל הנכסים המתקבלים מהעיזבון בהתאם.
על סמך סעיף זה ניתן לקבוע כי החוק מקנה זכויות בלעדיות לבני זוגו של המוריש בכל הנוגע לירושת המיטלטלין בתוך ביתו של הנפטר. אולם אם אין צוואה, חלוקת יתר הנכסים מתנהלת על פי עקרונות שונים ומותנית במעמדם של יורשים אחרים המתמודדים על חלק בעיזבון, כגון ילדים, אחים, סבים וסבתות, אחיינים ועוד.
לסיכום, חוק הירושה מציג מסגרת מורכבת ומפורטת לחלוקת עיזבונו של המנוח. הוא מתמקד בהגנה על זכויות היורשים ובני הזוג, תוך התחשבות במערכות היחסים השונות וההיבטים האישיים של כל מקרה.