השינוי שנעשה בחוק העונשין

תיקון 137 התקבל על סמך הדו”ח שפרסמה ועדת קרמניצר, שהציע גישה חדשה לסוגיית החזן מתוך כוונה לשנות את התפיסה לפיה החזן משמש הצדקה לביצוע עבירה. על הוועדה הוטל מתן המלצות כיצד יש לשלב את החזן בתחום המשפט הפלילי, במיוחד במענה לשאלות מורכבות שהעלו פסקי דין שונים.

הדילמות שבבסיס החוק

חשבו על כך: האם מוות הנובע מכוונה בכוונה תחילה חמור יותר ממוות הנובע מהתפרצות ספונטנית ללא פרובוקציה? ואם כן, מה מבדיל בין האדישות הנולדת מכעס לבין אובדן השליטה העצמית? בנוסף, מהי פרובוקציה בעיני המחוקקים, מה שמוביל אותם להקצות רמה נמוכה יותר של אשמה ואחריות מופחתת? נשאלת שאלה נוספת: כיצד יקבע זאת בית המשפט? כששופטים בעלי שיקול דעת רב, כיצד נוכל למנוע סתירות בפסקי דין המבוססים על נקודות מבט מוסריות אינדיבידואליות? למידע נוסף על פרשנות החוק ניתן לעיין בשאלות מקרה וביישום דיני ציבור בינלאומיים.

עמדות שונות על החוק

במאמרו מתעמק קדוד בדילמות השונות שהוועדה לא התייחסה אליהן במלואה. דילמה אחת כזו היא האם כעס הוא רגש לא נורמלי שקשה יותר לנהל אותו בהשוואה לרגשות אחרים. לדברי קדוד, בעוד שכעס יכול להיות רגש רב עוצמה ומשפיע, אין בסיס לשקול אותו קשה יותר לשלוט מרגשות כמו אהבה, נקמה או חמדנות. כאשר בוחנים כיצד תפסו חברות העבר את הכבוד וההפרה שלו, קדוד טוען שבחברה המודרנית של היום, תפיסות כאלה אינן קיימות עוד. הוא מדגיש שהחברה העכשווית מצפה מיחידים לדכא את התגובות הרגשיות שלהם. לפיכך, סבורה קדוד כי ראוי שהחוק יחייב בתוקף דיכוי כעס כאשר הוא מהווה איום על חיי אדם וזכויות הפרט. מתן אפשרות ליחידים שלא שלטו ברגשותיהם לפעול על פיהם, מכפר במרומז להתנהגות כזו. עמדתו של קנטור לגבי הלגליזציה של רצח אינה מתיישבת אפוא עם ערכי החברה של ימינו.

המלצות הוועדה והשפעתן

ללא ספק, מלאכת החקיקה רחוקה מלהיות פשוטה, ולמרות החששות מהסובייקטיביות הפוטנציאלית של השופטים והסיכון לשיקול דעת מופרז, הומלץ לשלב בחוק את הביטוי “על מנת להקל באשמתו”, בדיוק כפי שהיה. נכלל בסעיף 301(ב)(1)(ב). תוספת זו משמשת להדגיש כי אין מדובר בהוראה מקלה גורפת, אלא כי הרף להחלתה יוערך באופן אינדיבידואלי בהתאם לגופו ונסיבותיה של כל עבירה. לפיכך, העונש הנובע מכך יכול להיות מקל יותר או חמור יותר ממה שנראה מקובל לפני תיקון חוק העונשין.

השתלבות החוק החדש במערכת המשפט

סוגיית תיקון החוק עלתה עוד לפני תיקון 137, דווקא בהצעת חוק התיקון 124 משנת 2015. הצעת חוק זו שולבה מאוחר יותר בהצעת חוק התיקון ל-137, ששמה לה למטרה לבסס את ההכרה בפרובוקציה כבסיס לאחריות מופחתת. הנוסח המוצע על ידי המחוקק משלב גישה סובייקטיבית, המתמקדת בקושי של הנאשם לשלוט בעצמו, עם גישה אובייקטיבית-נורמטיבית המתחשבת ברמת האשמה המוסרית במצב הנתון. ההסבר להצעת החוק מבהיר כי בית המשפט יקבע האם הרגשות העזים שחווה הנאשם, בתגובה לפרובוקציה ומאבקם לשמור על שליטה עצמית, צריכים להפחית את אשמתם מבחינה חברתית ומוסרית. סמכות שיקול דעת זו של בית המשפט, שהוכנסה בתיקון 137 כביטוי “הקלה באשמתו”, מאפשרת לשלב גישה מאוזנת וחסרת פניות בחוק. למידע נוסף על תהליך כתיבת הצעות חוק ניתן לעיין בדף כתיבה אקדמית וברשימות בדיקה.

המקרה של כרמלה בוחבוט

גם המקרה של כרמלה בוחבוט, שהוזכר בעבר, מופיע בהסבר. המקרה של בוחבוט בולט בשל השלכותיו החברתיות רחבות ההיקף, בעיקר בנוגע לאלימות כלפי נשים, שבית המשפט מזהה כנושא משמעותי במדינה. מה שמייחד את המקרה של כרמלה הוא מעמדה כקורבן להתעללות במשפחה, הניכר מסימני האלימות הנראים על פניה והתנהגותה הפומבית המזכירה צל. בעוד שבית המשפט מכיר בכך שהובאו בפניהם מקרים קודמים שכללו מעשי אלימות, לרבות תוצאות קטלניות, לעתים קרובות כתגובה להתגרות והפחדה קשים, הם רואים בעניינה של כרמלה בוחבוט חריג וחסר תקדים בכמה היבטים. לפיכך, בית המשפט אינו יכול להתעלם מחומרת ותדירות ההתעללות שנגרמה לכרמלה על ידי הקורבן. בנוסף, הוא מגלה שקשה לסווג סדרה של מכות אכזריות, הכרוכות בשימוש בכלים שונים לגרימת נזק, לצד פעולות טרור, הפחדה והשפלה כפחות מזוויעה. פעולות מתמשכות ומעיקות אלו הביאו בסופו של דבר לניצחונו של העבריין. למרבה ההפתעה, בית המשפט מטיל עונש מינימלי בלבד, מה שמפחית משמעותית את הענישה, למרות העובדה כי עבירת ההריגה נושאת בדרך כלל עונש מירבי של כעשרים שנה. עוד מודה בית המשפט כי במקרה של כרמלה בוחבוט, “כולם ידעו ושתקו” – המשטרה, שירותי הרווחה, בתי החולים, המשפחה והסובבים אותה. במקרים כאלה, מכיר בית המשפט בייאושה של הנאשמת, שלא נותרה לה ברירה אלא לדאוג לעצמה. לאור מקרים רבים של התגרות מצד הנפגעת ותחינותיה הנואשות לעזרה שלא נענו, לוקח בית המשפט בחשבון גורמים אלו.

רוזנברג מדגיש כי בשונה מהחוק הקודם, שלא העניק הכרה באחריות מופחתת גם אם הנאשם הוכיח את המבחן הסובייקטיבי, החוק המתוקן מאפשר כעת הפחתה באחריות הפלילית אם רק יוכח היסוד הסובייקטיבי והנאשם פועל באופן ספונטני. לאחר שהתגרה על ידי הקורבן. לפרטים נוספים על פרשנויות המשפט ניתן לעיין במאמרים משפטיים נוספים באתר מאמרים משפטיים ובהמקרה של סיום רו נגד וייד.