סיפור טרגי, זיכוי דרמטי, ו־25 שנות אשפוז: על אי־שפיות הדעת בפרשת סיגל איצקוביץ’

טלטלה ציבורית: "מה מוביל אם לביצוע מעשה בלתי נתפס?"

פרשת סיגל איצקוביץ’ טילטלה את דעת הקהל בישראל. קשה לתפוס מצב שבו אם, שאמורה להגן על ילדה, גורמת למותו. מי שעקב אחרי הסיקור התקשורתי לא מצא תשובה חד־משמעית. חלק מן ההתבטאויות גרסו שמדובר ב"אם רוצחת" שחייבת לרצות מאסר עולם, בעוד אחרים ניסו להעמיק בנסיבות הנפשיות שהובילו לטרגדיה. החיבור האמוציונלי חזק במיוחד: המחשבה על הורות שהפכה למרחב קטל מעוררת זעזוע רב, ונקשרת מיד בדיון הסוער בשאלת העונש.

הזיכוי שאינו "חופש": סייג אי־שפיות הדעת ועיקרון האחריות הפלילית

חרף התחושה הציבורית ש"רצח = מאסר", המשפט הישראלי מכיר בנסיבות שבהן חוסר יכולת נפשית מבטל את אחריות האדם למעשיו. במקרה של איצקוביץ’, חוות דעת פסיכיאטריות הצביעו על כך שבשעת המעשה היא סבלה מהפרעה נפשית פעילה עד כדי שלילת הבנה ושליטה. בית המשפט אימץ מסקנה זו וקבע שמבחינה משפטית אין בסיס להטלת עונש מאסר, ולכן זיכה אותה מרצח "מחמת אי־שפיות". אולם, הזיכוי אינו מסמן חירות. כבר באותו פס"ד נקבע שהיא תעבור לאשפוז כפוי ממושך, ל־25 שנים, במוסד פסיכיאטרי סגור.

מה אומר סעיף 34ח לחוק העונשין?

הסעיף קובע כי אדם לא יישא באחריות פלילית אם בשעת המעשה, "בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי," לא הייתה לו יכולת של ממש
(1) להבין את טיב המעשה או את הפסול שבו, 
או
(2) להימנע מביצועו. 
ננתח את יסודות עבירת הרצח בדיני העונשין:
1. היסוד העובדתי (actus reus)
זהו רכיב ההתנהגות והתוצאה: על התביעה להוכיח שהנאשמת ביצעה פעולה (או מחדל) שגרמה למות הקורבן. בפרשת איצקוביץ’, אין ספק שהפעולה שביצעה האם הובילה למותו של הילד. מבחינה זו, הרכיב העובדתי התמלא.
2. היסוד הנפשי (mens rea)
זהו הרכיב הדורש כוונה או מודעות מספקת לתוצאה הקטלנית. בעבירת רצח, נדרשת לרוב כוונה לגרום למוות או לפחות פזיזות ניכרת לאפשרות שייווצר מוות. ואולם, סעיף 34ח לחוק העונשין פותח פתח למצב שבו לא מתקיים היסוד הנפשי — לא מפני שאין ראיות למה שקרה בפועל, אלא משום שמצב נפשי/פסיכיאטרי של הנאשמת באותה עת שלל ממנה את היכולת להבין את הפסול שבמעשה או להימנע ממנו. כך, למרות שהמעשה העובדתי שגרם למוות התקיים, לא מתקיים היסוד הנפשי הנדרש להרשעה ברצח.
3. החריג בסעיף 34ח: כשמחלת נפש שוללת את "האשם"
החוק קובע שאדם שסבל בשעת מעשה מהפרעה נפשית חמורה (פסיכוזה, למשל) ואיבד בשל כך את היכולת להבין או לשלוט במעשיו, לא יישא באחריות פלילית רגילה. בית המשפט בודק זאת על סמך חוות דעת פסיכיאטריות (וראיות נוספות) כדי לקבוע אם לאדם באמת "חסרה יכולת של ממש" להבין או להימנע. ברגע שהוכח מצב כזה, ניתן להכריז על אי-שפיות הדעת; היסוד הנפשי לביצוע רצח לא מתקיים מבחינה משפטית, והנאשם (או הנאשמת) מזוכה מאחריות פלילית — אך במקביל, מוקנית למדינה סמכות לאשפוז פסיכיאטרי כפוי לזמן ממושך, בדיוק כפי שקרה בסופו של דבר עם סיגל איצקוביץ’.

לצורך קביעה אם מתקיים סייג אי־שפיות הדעת, בית המשפט מסתמך בעיקר על חוות דעת פסיכיאטריות מקצועיות. מומחים בוחנים את ההיסטוריה הנפשית של הנאשם: האם מדובר במחלה פעילה בשעת המעשה, האם היו סימנים לתכנון או להסתרה (דבר שיכול לרמוז על מודעות), והאם יכול היה לשלוט בדחפיו.

מעבר לחוות הדעת ולמשקל הרב שניתן לה, בית המשפט שוקל עדויות נוספות, כגון עדויות בני משפחה, מסמכים רפואיים או שיחות שהוקלטו — וכל זאת כדי להעריך אם אכן הייתה "חוסר יכולת של ממש" להבין או להימנע מביצוע המעשה. אם מתעורר ספק משמעותי, בית המשפט עשוי לקבוע שאין אחריות פלילית ולשלוח את הנאשם לאשפוז בכפייה, במקום מאסר פלילי.

25 שנות אשפוז: בין ענישה לטיפול כפוי

הטלת אשפוז ארוך־טווח ממחישה את המתח בין האינסטינקט הציבורי "לנקום ולכלוא" לבין העקרון המוסרי־טיפולי: אין טעם להעניש מי שלא היה מסוגל לבחור במעשיו. המדינה עדיין שואפת להגן על הציבור (ולעתים גם על המטופל עצמו), וכאן נכנס האשפוז הפסיכיאטרי במקום כליאה רגילה.
עבור רבים, 25 שנים נראים כתקופה שאינה נופלת בחומרתה מתקופת מאסר על עבירת רצח. יש אף מקרים בהם האשפוז בפועל מתארך מעבר לזמן שהיה מוטל במאסר רגיל. ההבדל העיקרי טמון בייעודו של האשפוז: מחד, טיפול פסיכיאטרי במטרה לשקם את המטופלת ולמנוע מסוכנות עתידית; מאידך, פיקוח והגבלת חירותה באופן קרוב מאוד לאופי של כליאה.

לקח משפטי וחברתי: אשפוז אינו פטור

אמנם, בעיני חלק מהציבור נדמה שסיגל איצקוביץ’ "חמקה מעונש". אך האמת מורכבת: בעוד זיכוי פלילי מונע ענישה קלאסית בכלא, המציאות היא מגבלות כבדות־משקל, אשפוז ארוך־טווח תחת פיקוח, וסטיגמה של "חולה נפש מסוכנת"—כבלים שאינם בהכרח פחות חמורים ממאסר. הלקח העיקרי הוא שהמשפט הפלילי אינו מכונה נקמנית; הוא בנוי על תפיסה של אשמה אמיתית. אדם שמחלתו שללה ממנו בחירה חופשית אינו "ראוי" לפי ההשקפה המשפטית לענישה רגילה. אך מנגד, החברה אינה קלת־דעת—ו־25 שנות אשפוז ממושך הן ההוכחה שהחוק דואג להגן עליה גם במקרים של אי־שפיות.