בעבר, עד לשנת 1953, המונח “מירוץ סמכויות” לא היה קיים. עד 1953 חלוקת סמכויות השיפוט בין ביהמ”ש האזרחי לבין בית הדין הדתי הייתה ברורה ומוחלטת, כפי שנקבעה בימי המנדט הבריטי, ונקראה סימן 53 לדבר המלך (להלן: “הסימן”). בשנת 1953, הכנסת חוקקה את “חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953” (להלן: “החוק”), אשר ביטל את הסימן ושינה למעשה את חוקי המשחק: כעת, אותן תביעות בין שני בעלי הדין, העוסקות פעמים רבות בעניינים הסובבים סביב גירושין כגון מזונות, יכולות להתדיין בפני ביהמ”ש לענייני משפחה וכן בפני בית דין הרבני. כלומר, חלוקת הסמכויות בין ביהמ”ש לבית הדין אינה קיימת עוד. כידוע, תוצאותיהן של פסיקות בענייני גירושין תלויות בעיקר במוסד שדן בסכסוך; מצב זה מוביל לכדי ניהולו של “מירוץ” בין בעלי הדין, אשר במסגרתו הם מגישים את תביעתם למוסד שניהול ההליך בו צפוי להגדיל את סיכוייהם לזכות בתביעה.

מהם הסמכויות:

החוק קובע את חלוקת הסמכויות בין שתי הערכאות: בתי הדין הרבניים וביהמ”ש לענייני משפחה. כיום, נושא עריכת הנישואין והגירושין של יהודים בישראל חוסה באופן אבסולוטי תחת תחום שיפוטם של בתי הדין הרבניים, וזאת ללא שום אפשרות למעבר בין סמכויות. סעיף 3 לחוק קובע כי אם הוגשה לביה”ד הרבני תביעת גירושין, ניתן לכרוך בתביעת הגירושין כל עניין, שבני הזוג חפצים בו, על מנת לפתור את הסכסוך. למעשה, סעיף זה הוא שיצר את “מירוץ הסמכויות”, בכך שסוגיות משנה, כגון משמורת ילדים, רכוש ומזונות יוכלו להתדיין הן תחת חסותו של בית הדין הרבני והן תחת חסותו של ביהמ”ש לענייני משפחה. בית הדין הרבני פוסק החלטותיו על סמך המשפט העברי הקדום תוך הסתמכות על ההלכה היהודית, בעוד שביהמ”ש לענייני משפחה פוסק החלטותיו תוך הסתמכות על חקיקת כנסת ישראל ופסיקות ביהמ”ש העליון.

מהו המירוץ:

כאמור לעיל, ענייני גירושין גרידא של יהודים בישראל חוסים באופן אבסולוטי תחת תחום שיפוטם של בתי הדין הרבניים. למרות זאת,  סוגיות משנה רבות סובבות סביב הגירושין: משמרות ילדים, תביעות רכוש, מזונות ועוד. כאמור לעיל, עניינים אלו חוסים תחת סמכותם המקבילה הן של בתי הדין והן של ביהמ”ש לענייני משפחה. משכך, על עורכי הדין, המייצגים את שני בעלי הדין, להנחות את לקוחותיהם לפעול במהירות וביעילות, כדי להגיש את התביעה לערכאה המתאימה. בסופו של יום, בעל הדין הזוכה במרוץ זוכה להיות הגורם אשר מכתיב את “סדר היום” של ההליך ובכך מכניס את בעל הדין השני ללחץ ולמגננה. משכך, קיימת חשיבות מכרעת בניצחון במרוץ הסמכויות, אשר מגדיל את סיכויו של אותו בעל דין לנצח בחזיתות הקשורות לסוגיות המשנה. פתיחת הליכים מקבילים של בני הזוג בשתי הערכאות הינה תופעה נפוצה, מאחר ופעמים רבות אין לבן הזוג השני כל ידיעה בדבר תוכניותיו של האחר. במקרים אלו נקבעו הנחיות בפסיקה מי תהיה הערכאה אשר תוסמך לדון בהכרעה היכן התנהל ההליך.

הלכת מירוץ הסמכויות:

הסמכות לדון בסוגיות המשנה הינה סמכות מקבילה הנתונה לשתי הערכאות. ברירת המחדל הינה הענקת הסמכות לערכאה האזרחית. על מנת לשלול את סמכותה של הערכאה האזרחית והעברתה לסמכותו של בית הדין הרבני, יש להגיש את תביעת הגירושין תוך צירוף סוגיות המשנה הנדרשות להכרעה (כגון מזונות ורכוש), וזאת בטרם הוגשה תביעה בעניינים אלו לערכאה אזרחית. בנוסף לכך, על המבקש לעמוד בשלושת מבחני הכריכה שנקבעו בפסיקה: כריכת סוגיות המשנה נעשתה כדין; תביעת הגירושין הינה כנה; הכריכה של סוגיות המשנה הינה כנה. למען הסר ספק, נטל ההוכחה בדבר מוטל על מבקש לכרוך את סוגיות המשנה לבית הדין הרבני. פס”ד פלמן קבע, כי שאלת הסמכות יכולה להתברר בכל אחת מן הערכאות, כאשר רצוי כי השאלה תוכרע באותה ערכאה בה ההליך מצוי בדיון מתקדם. לאחר קבלת ההחלטה בעניין תיסוג הערכאה האחרת מדיון בנושא כחלק מכלל כיבוד הערכאות, אלא אם קיים טעם מיוחד המונע זאת, כגון חוסר חוקיות, העדר כללי צדק טבעי וכו’. 

החשאיות בהליך:

כאמור לעיל, ניצחון בעל דין במירוץ הסמכויות יטה את הכף לטובתו ויזכהו ביתרונות משפטיים ופסיכולוגיים בולטים על יריבו, תוך אילוץ הצד המפסיד להיכנס למגננה. מכיוון שכך, המשמעות של שמירה על סודיות וחשאיות מוחלטת מצד בעל הדין הינה בעלת חשיבות מכרעת בהליך זה, אשר עשויה להבטיח את הניצחון במירוץ הסמכויות. בשל כך, מומלץ לבן זוג שלא ליידע את בן הזוג האחר וכן מקורבים אחרים לבני הזוג בדבר כוונותיו, אלא אם הדבר נעשה במסגרת ייעוץ משפטי מתאים.