ניתוח משפטי(+)

החוק לעידוד השקעות הון – מעודדים ייצוא או לא? התבלבלנו :)

החוק לעידוד השקעות הון - מעודדים ייצוא או לא? התבלבלנו 🙂

בחרנו להציג לכם את המקרה “המוזר” של “תנאי הייצוא” בחוק לעידוד השקעות הון, אשר התעורר לאחרונה עקב פסק הדין של ביהמ”ש העליון בעניין זנלכל בע”מ ואח’ (ע”א 19/3129). אף שהסיפור סביב “תנאי הייצוא” לא מאיר את מדינת ישראל באור חיובי במיוחד (וככלל אנו מעדיפים להיות אנשי בשורה), אנו מוצאים שהוא שווה התייחסות:

לפני כ-20 שנה ישראל התחייבה באמנה בינלאומית של ארגון ה-WTO (ארגון הסחר העולמי) להימנע מלעודד ייצוא מגבולותיה באמצעות הטבות מס. מדובר בהתחייבות אחת מני רבות שלקחו על עצמן כלל המדינות החברות בארגון, וזאת, על מנת לייצר “fair Play” אשר ימנע שימוש במערכות המס הפנימיות של המדינות הריבוניות להשגת יתרון בלתי הוגן במרחב הסחר הבינלאומי. 

מאחר שישראל רצתה לעודד ייצוא בכל זאת 🙂 (הדבר מחזק את כלכלתה), היא קבעה בשנת 2005 בסעיף 18א לחוק לעידוד השקעות הון הישראלי – תנאי לקבלת הטבות מס של מפעל ייצור בזו הלשון: “25% או יותר מכלל הכנסתו, בשנת המס, ממכירות המפעל, הן ממכירות בשוק מסוים המונה 12 מיליון תושבים לפחות”. 

אף שהדבר לא ייאמר בריש גלי, פרוטוקולי הועדות שקדמו לחקיקה מעלים תמונה ברורה וחד-משמעית לפיה אף שהתנאי נוסח באופן שלא דורש במפורש ש-25% ממכירות המפעל יהיו מכירות לייצוא, הלכה למעשה – הוא מבטיח שכך יהיה, כי ישראל היא שוק קטן יותר ללא עוררין (נכון לשנת 2005).

כך, מדינתנו היקרה זכתה לעודד ייצוא באמצעות מערכת המס באופן בלתי הוגן, פתלתל, ומבחינות מסוימות אף מסוכן מבחינה דיפלומטית. התנאי שבסעיף 18א לחוק לעידוד השקעות הון מכונה כמובן בעגה המקצועית – “תנאי הייצוא” שבחוק לעידוד השקעות.

ה”טריק” עבד מצויין עד שבשנים 2011-2012 השוק הישראלי (המוגדר ככולל גם את הרשות הפלסטינית) עבר את רף ה-12 מיליון תושבים, וחברות ומפעלים שונים (הגודל שבהם הוא מפעל “נשר”) החלו להגיש בקשות להקלת המס בטענה שמכירותיהם בשוק הישראלי מקיימות את “תנאי הייצוא” כאמור. זאת, אף שאינם מוכרים יותר מ-25% מתוצרתם לחו”ל. 

בתגובה, חוקקה המדינה תיקון לחוק לעידוד השקעות הון (תיקון 70 מיום 11.7.2013) אשר מגדיל את הרף הכמותי של 12 מיליון תושבים ל-14 מיליון תושבים, ואף מצמיד אותו לקצב הגידול הטבעי של האוכלוסיה בישראל. כך, התנאי שבסעיף 18א שומר על ייעודו המקורי – מתן הטבות מס למפעלים המייצאים יותר מ-25% מתוצרתם לחו”ל.

זה לא מכבר, ביום 25.8.22, ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין זלנכל בע”מ ואח’ (ע”א 3129/19). פסק הדין שניתן לגבי 4 נישומים שונים, מפעלי ייצור ותעשייה, עוסק בשומות של אותן שנים בהן הייתה “פרצה” ב”תנאי הייצוא” (שנות המס 2011-2012). 

כבוד השופט ע’ גרוסקופף, בהסכמת יתר שופטי המוטב, דחה את הערעורים תוך יישום של תורת הפרשנות התכליתית שפותחה בדין הישראלי. נימוקי השופט, כעולה מפסק הדין, נאלצו להיות “פתלתלים” לא פחות מסעיף החוק עצמו. שהרי כיצד ניתן “ללבן” פרשנות תכליתית לגבי הוראת חוק שתכלית המחוקק בה אינה חוקית ולכן מוסוות ומעומעמת. 

לסיום, להלן מקצת מדברי השופט בנושא הממחישים את גודל האירוניה: 

“הטכניקה החקיקתית באמצעותה בחר המחוקק לממש את תכלית הסדר ההטבה אינה יצירת הבחנה ממוקדת בין הכנסות מהשוק הישראלי לבין הכנסות משווקים זרים, אלא יצירת הבחנה רחבה יותר, בין הכנסות משווקים שגודלם עולה על הסף שנקבע בחוק (להלן: שווקים גדולים) לבין הכנסות משווקים שגודלם קטן מהסף שנקבע בחוק (להלן: שווקים קטנים). בדרך זו המחוקק הישראלי ביקש, כך נראה, להימנע משימוש בקריטריון חשוד, קרי ההבחנה בין ייצור לטובת השוק המקומי לבין ייצור לטובת שווקים זרים, ולהתבסס על קריטריון שאין חולק על הלגיטימיות שלו, דהיינו גודל השוק ממנו מגיעות ההכנסות…” (פס’ 43)

והאירוניה ממשיכה:

“אודה ולא אבוש…לשון החוק היא נקודת המוצא לכל תהליך פרשני, ולעיתים קרובות היא גם נקודת הסיום. ואולם, כאשר לשון החוק מכשילה את המחוקק, והליכה דווקנית עימה מביאה לתוצאה שבמובהק אינה מתיישבת עם כוונתו, סבורני כי רשאים אנו לסטות מהלשון ולפרש על פי התכלית…המחוקק הישראלי ביקש להתנות את מתן ההטבה לפי החלופה בה עסקינן בכך שלפחות רבע מהכנסות המפעל הן ממכירות לשוק הגדול מהשוק הישראלי, משמע, בהכרח, ממכירות לשוק גדול שאיננו השוק הישראלי. אף אם נניח כי השוק הישראלי גדל בשלב מסוים מעבר לרף שננקב בחוק, האפשרות שההטבה תינתן למפעל בגין ייצור לשוק הישראלי לא רק שאינה מגשימה את תכלית החוק, אלא עומדת בניגוד חזיתי לה. אכן, המחוקק בחר, וטעמיו עמו, שלא להתנות במפורש את ההטבה בדרישת הייצוא, ואולם הקריטריון אותו קבע מלמד מניה וביה כי ביקש לתת את ההטבה לפי חלופת המכירה לשוק גדול רק למפעלים תעשייתיים אשר מכירותיהם מתמקדות בשוק גדול זר…”(פס’ 47).

החוק לעידוד השקעות הון – מעודדים ייצוא או לא? התבלבלנו :) Read More »

מגמות ושינויים בדרישת הכתב בעסקת מקרקעין

מגמות ושינויים בדרישת הכתב בעסקת מקרקעין

עסקה במקרקעין היא ללא ספק אחת מהעסקאות המשמעותיות והמהותיות בחייו של אדם. 
לאור חשיבות זו – נקבעה דרישת כתב באשר לעסקאות המתבצעות במקרקעין.

 דרישת הכתב בעסקאות מקרקעין מעוגנת בסעיף 8 לחוק המקרקעין התשכ”ט-1969. בהתאם לסעיף, כל התחייבות לעשות עסקה במקרקעין תיעשה בכתב. מכאן, שכפשוטו של הסעיף, עסקת מקרקעין תהא תקפה מבחינה משפטית אך ורק אם היא נעשתה ונחתמה בכתב. עם זאת, בתי המשפט ריככו ו”הגמישו” לאורך השנים דרישה זו, עד שבמקרים מסוימים עקרונות הצדק עשויים לבטל כליל את דרישת הכתב.

 דרישת הכתב –דרישה מהותית

 בתי המשפט בישראל פסקו פעמים רבות כי דרישת הכתב במקרקעין הינה דרישה מהותית, דהיינו, ללא הסכם בכתב אין התחייבות ואין חוזה. בבסיס הקביעה השיפוטית לפיה דרישת הכתב היא דרישה מהותית עומדים מספר נימוקים:

הנימוק הראשון הוא קיומו של סעיף נוסף בחוק המקרקעין (סעיף 7(א)), לפיו, עסקה במקרקעין “טעונה רישום”. מכאן הסיק בית המשפט שבמידה שכוונת המחוקק הייתה דרישה מהותית באשר לסעיף 7(א), כך כוונתו גם באשר לסעיף 8 לחוק אשר קובע את דרישת הכתב. דהיינו, דרישת הכתב במקרקעין והדרישה לרישום עסקה הן דרישות מהותיות ובלעדיהן עסקה במקרקעין אינה חלה.

הנימוק השני הוא פרשני. ההלכה פסוקה היא שכותרת של סעיף בחוק, עשויה לשמש בפרשונותו של הסעיף אליו נדרשים. כותרתו של סעיף 8 לחוק היא “צורתה של התחייבות”, ותוכן הסעיף כולל את המילים “התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב”. כותרת זו, מבהירה כי המדובר בצורה של התחייבות במקרקעין, ומתוכן הסעיף עולה במפורש כי על הצורה להיות בכתב.   

הנימוק השלישי הינו מטרה תחיקתית התומכת בדרישת הצורה של כתב. מטרה זו נובעת מן הטעם הפטרנליסטי אשר שואף להגן על הפרטים המתקשרים בעסקה מהותית כעסקה במקרקעין. 

על כן, אין מחלוקת על כך שדרישת הכתב במקרקעין היא דרישה מהותית ובמרבית המקרים בית המשפט ימנע לאכוף הסכם במקרקעין שאינו נעשה בכתב. ניתן להגיד שבסופו של דבר, המטרה המרכזית של דרישת הכתב היא להבהיר לצדדים המתקשרים כי עליהם לפעול בזהירות ולשקול את תנאי ההסכם בכובד ראש בטרם הם מבצעים עסקה במקרקעין.

המגמה: ריכוך דרישת הכתב

על האף הדברים האמורים מעלה, לאורך השנים נגסו פסיקות שונות בדרישת הכתב הקבועה בחוק וצמצמו אותה עוד ועוד. הטענה המרכזית שהוצגה בפסיקות אלה הייתה שנקיטת גישה נוקשה מדי בדרישת הכתב עשויה לפגוע בציבור שלא יוכל לעמוד בדרישה כה מחמירה. נטען, כי יש לצמצם את הדרישה ולהפעילה בחומרה פחותה על מנת להתאימה למציאות החיים. ואכן, כפי שיוצג להלן פסיקות רבות פעלו לריכוך דרישת הכתב, במקרים מסוימים אף לביטולה כאמור.

תחילה, ראוי לציין את שני סוגי המקרים העיקריים בהם רוככה דרישת הכתב. סוג המקרים הראשון, הוא מקרים בהם נעשה הסכם בכתב אך ההסכם הכתוב מחסיר פרטים מהותיים רבים המרכיבים את עסקת המקרקעין. על מנת שבית משפט יקבע כי הסכם כזה הוא הסכם קביל, עליו לרכך את דרישת המסוימות של הכתב. סוג המקרים השני, וזהו אף המקרה המורכב יותר, הוא כאשר לא קיים כלל הסכם בכתב, אך העסקה כבר בוצעה בפועל. במקרה כזה, ניתן לקבוע שדרישת הכתב מפנה מקום לטובת עקרונות משפטיים מקבילים ונעשה שימוש ב”אומד דעת הצדדים” (“אומד דעת הצדדים” הוא מבחן משפטי אשר מנסה להתחקות אחר כוונת הצדדים המקורית בעת כריתת החוזה).

דהיינו, ניתן לבטל למעשה את דרישת הכתב במקרה בו העסקה עצמה כבר בוצעה בפועל, ולהפעיל באשר לעסקה את מבחן “אומד דעת הצדדים”. כמובן, שמדובר בקפיצת מדרגה באשר לצמצום הדרישה כאשר מאושרת עסקה במקרקעין שלא נעשתה בכתב.

להלן התייחסותנו בהרחבה לגבי כל אחד מן המקרים בהם דרישת הכתב רוככה על ידי בית המשפט:

סוג המקרים הראשון – ריכוך דרישת המסוימות בהסכמי מקרקעין כאשר קיים הסכם חסר

ככלל, הכלל הפסוק הוא שעסקה במקרקעין תקבל תוקף רק אם היא מכילה מכלול פרטים מסויים. המדובר בפרטי תקשורת הכרחיים כדוגמת: שם הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, מחיר, זמני תשלום, הוצאות, מיסים ועוד. אם כן, באופן עקרוני, על מנת שדרישת הכתב תבוא על סיפוקה, על ההסכם הכתוב להכיל יסודות מהותיים של העסקה.

עם זאת, כאמור, לרבות השנים דרישה זו רוככה ונקבע כי על מנת להכיר במסמך כממלא את דרישת הכתב, מספיק מסמך שיכיל את הפרטים המעטים והבסיסיים של העסקה. כמובן, שריכוך זה יחול רק כאשר הפרטים החסרים במסמך הכתוב ניתנים להשלמה מכוח הוראות חוק נורמטיביות. כך נפסק, כי הסכם מכר הכולל את פרטי הממכר, התמורה, מועדי התשלום ומהות העסקה הינו הסכם המספיק לשם יצירת מחויבות משפטית.

יתרה מזאת, הפסיקה הגדילה לעשות, ובפסיקה מאוחרת יותר אף נקבע, כי במצבים בהם קיימת ראיה חיצונית המעידה בברור על התגבשות העסקה, ניתן לתת תוקף למסמך כתוב גם כאשר אין הוא מכיל את הפרטים הבסיסיים והחיוניים ביותר. וכן, אם אכן קיימת ראיה חיצונית המעידה בברור על התגבשות העסקה, ניתן לתת תוקף למסמך הרשום, אף אם לא ניתן להשלים את פרטי העסקה מכוח הוראות החוק כאמור. משמעות הדבר היא, שניתוח ההסכם גרידא, לא מצדיק לבדו חריצת דין ההסכם. אם נסללת הדרך של אחד הצדדים להוכיח את תוקף ההסכם וליישב את פרטיו החסרים באמצעות ראיות חיצוניות להסכם עצמו, יינתן להסכם תוקף משפטי.

ואולם, לא בכך מסתיימת מגמת צמצום דרישת הכתב על ידי בתי המשפט. בהמשך אף נפסק, כי במצבים חריגים, חוזה כתוב במקרקעין יקבל תוקף משפטי אף אם כלל לא נחתם על ידי הצדדים המתקשרים. זאת, מכיוון שהחתימה עצמה מהווה יסוד ראייתי גרידא, ולעתים אין הוא הכרחי לתיקוף ההסכם. נושא זה הושאר על ידי בית המשפט העליון בצריך עיון בפסקי דין רבים, ונדון לאשורו לראשונה בע”א 571/79 (ע”א 571/79, דירות מקסים בע”מ, עמוס חלפון נ’ דינה ג’רביפסק, מיום 21.2.83). נפסק, כי חתימה על הסכם מקרקעין היא דרישה ראייתית בלבד, ואין היא חלק מדרישת הכתב המהותית. מכאן, שבמקרים מסוימים מעטים, ניתן יהיה להסיק מסקנות לגבי תוקף המסמך לפי ראיות אחרות, אף כאשר נעדרות חתימות הצדדים. ההלכה הנ”ל יושמה במקרים נוספים בהמשך.

לסיכום המקרה הראשון, ניתן להבין, שאם קיים הסכם בכתב בעניין מקרקעין, הצדדים לא מחויבים בהכרח, לכלול בו את כל הפרטים המרכיבים את העסקה. במקרים מסוימים, ניתן יהיה להשלים את המסמך ולתת לו תוקף משפטי מכוח הדין והנוהג, או באמצעות ראיות חיצוניות אשר אינן מותירות מקום לספק באשר לכוונת הצדדים להתקשר בעסקה. 

סוג המקרים השני – ריכוך דרישת גמירות הדעת בהסכמי מקרקעין על ידי ביטול דרישת הכתב

כאמור, הסוגיה המשפטית של המקרה השני, בו כלל לא קיים הסכם כתוב, היא סוגיה מורכבת יותר מהקודמת. המדובר, במקרה בו אמנם לא קיים הסכם כתוב, אך הצדדים פעלו על פי התחייבותם זה כלפי זה ולמעשה, ביצוע ההסכם כבר נעשה. באשר לכך, נקבע בפסיקה, כי ייתכנו מצבים בהם ניתן יהיה להתגבר על דרישת הכתב מכוח עקרון תום הלב וזעקת ההגינות בראשו. מצבים כאלו, מאפשרים סטייה מדרישת הכתב הנוקשה.

פסק הדין אשר שימש הסנונית הראשונה בהקשר זה הוא הלכת קלמר (ע”א 986/93 יעקב קלמר נ’ מאיר גיא ושרה גיא, מיום 12.6.96). שם נפסק, כי במקרה בו עובדות המקרה מעידות כי בוצעה עסקה לכל דבר ועניין, יש לאכוף את ההסכם על אף היעדר הסכם בכתב. כבוד הנשיא בדימוס, השופט אהרון ברק קבע, כי כאשר מבקשים לאכוף חוזה ללא כתב יש לבחון את המקרה בהתאם לאמות מידה חיצוניות לדרישת הכתב ולהפליג לעבר עקרונות מקבילים, ביניהם עקרון העל במשפטנו – עקרון תום הלב.

המקרים החריגים אליהם מתייחסת הפסיקה הם מקרים מהם עולה זעקת ההגינות. לבחינת העניין נקבעו שני מבחנים מצטברים אשר מכשירים את ביטול דרישת הכתב בקשר למקרה מסויים. בהתאם למבחן הראשון, יש לבחון האם השתנה המצב המקורי לאור קיום החוזה. דהיינו, האם ההסכם קוים. בהתאם למבחן השני, יש לבחון את מידת אשמתו של הצד המתנער מביצוע ההסכם. ראוי להבהיר, בהתאם להלכה, שימוש בדוקטרינה משפטית זו תוגבל למצבים חריגים, בהם  התעלמות מקיום העסקה וביטול תקפותה יביאו לתוצאות קשות ובלתי צודקות הנוגדות כללים בסיסיים של הגינות וצדק.

ההלכה הנ”ל יושמה רבות במהלך השנים על ידי בתי המשפט המחוזיים, אך עד לשנת 2011 אין היא יושמה על ידי בית המשפט העליון. והרי, במרץ 2011, הונח על שולחן בית המשפט העליון תיק מאתגר אשר לא הותיר בידי שופטי העליון ברירה, אלא לשלוף ממעמקי ארכיון ההלכות את הלכת קלמר, אשר נפסקה כידוע, כ-15 שנה קודם לכן.

המצב הנורמטיבי כיום

 בהלכת שם טוב (ע”א 8234/09 לילי שם טוב נ’ כדורי פרץ ואח’, מיום 21.3.11), העניק בית המשפט העליון פסיקה אשר היוותה חותם ואישור סופי להלכת קלמר. כאמור, בהתאם להלכה, קיימים מצבים מיוחדים בהם מוצדק לתת תוקף משפטי לעסקה במקרקעין, על אף היעדר הסכם כתוב. זאת, כאשר זעקת ההגינות מצדיקה זאת. כידוע, ההלכה עומדת בניגוד להוראה שבסעיף 8 לחוק המקרקעין.

במקרה של הלכת שם טוב, התובע טען שבינו לבין המשיבים קיים הסכם בעל פה בנוגע לרכישת נכס מקרקעין. הסכם אשר התגבש ברגע ששילם התובע את מלוא התמורה, קיבל את החזקה בו, ולמעשה במשך שנים נהג בו מנהג בעלים. בית המשפט העליון פסק, כי שחרור המשיבים מעסקת המקרקעין לעיל, נוגד את עקרון תום הלב ותביא לתוצאה עגומה ובלתי צודקת עבור התובע. זאת, על אף שההסכם נעשה בעל פה. כלומר, בית המשפט העליון העמיד את העסקה בחזקתה ונמנע מלבטלה, תוך ויתור על דרישת הכתב במקרקעין.

ההנחה היסודית העמודת בבסיס החלטתו של בית המשפט העליון היא, כי “באין הגינות אין משפט”. דהיינו, ניתן להבין ש”זעקת ההגינות” משמשת ככלי להחריג את דרישת הכתב במקרקעין. בית המשפט הבהיר כאמור, שהשימוש בכלי זה ייעשה אך במקרים נדירים, כדי להביא לתוצאה צודקת, כאשר אין בנמצא כלים משפטיים אחרים המאפשרים לתת מענה לצדקתו של בעל הדין.

ראוי לציין, כי בית המשפט העליון אף ציין כי אין לצמצמם את ההלכה אשר עושה שימוש ב”זעקת ההגינות” למצבים של “מעשה עשוי” גרידא. בית המשפט הבהיר, כי יש להיות קשובים למציאות החיים אשר מזמנת בכל פעם מצבים מורכבים הדורשים מענה, וזה לא יהיה  נכון להגביל את השימוש ב”זעקת ההגינות” רק’ למקרה המסויים שנדון. אם כן, בית המשפט העליון הכריז באופן ברור, כי לא מדובר ברשימה סגורה של מצבים בהם ראוי לעשות שימוש ב”זעקת ההגינות” כאשר דרישת הכתב לא מתקיימת.

המקרה המתואר מדגיש את המגמה החלה בעשורים האחרונים, לפיה הופך עקרון תום הלב לעקרון על בשיטת המשפט הישראלית וניתן לזהות פסקי דין רבים וארוכים אשר עסקו בעקרון זה. בהתאם לעקרון תום הלב, על בעל הדין להפעיל זכויותיו בתום לב ומבלי לגרום נזק לרעו על דרך של עמידה דווקנית על זכויות דיוניות או כללים משפטיים אחרים אשר נוגדים את עקרון העל של פעולה בדרך מקובלת ובתום לב.

סיכום

עיננו הרואות, שגישה דווקנית אשר עומדת על הדרישה הצורנית של הסכם בכתב, מבלי לתת את הדעת לשיקולים נוספים, נזנחה בשיטת המשפט הישראלית. במקומה, מוחלת גישה אשר נוטה ללכת אחר עקרונות של צדק והגינות. כיום, במטרה למנוע שימוש בה לרעה, דרישת הכתב הצורנית אינה עוד חזות הכל. ואכן, המציאות זימנה לפתחנו גישה מרוככת המאפשרת לבתי המשפט למנוע עיוותי דין וחוסר צדק צורם.


עם זאת, יש לתת את הדעת לכך שעסקת מקרקעין היא עסקה מהותית בעלת משקל רב, ומכאן ראוי למנוע מקרים בהם נשארות פרצות בהסכמים במקרקעין. הותרת פרצות וחוסרים בהסכמי מקרקעין מותירים את בעלי הדין לחסדיו של בית המשפט, כך שהוא יאלץ להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים. בשל העובדה שפנינו מועדות לעבר עידן חדש בקרב שופטי בית המשפט העליון,  אין לדעת כיצד יפעל האחרון במתכונתו החדשה כאשר להכריע בתיק דומה.

 

מגמות ושינויים בדרישת הכתב בעסקת מקרקעין Read More »

המחשת ניתוח העבירה הפלילית באמצעות יישום על ״פרשת הכדורגלנים והקטינות״ (מקרה עומר אצילי ודור מיכה)

המחשת ניתוח העבירה הפלילית באמצעות יישום על "פרשת הכדורגלנים והקטינות" (מקרה עומר אצילי ודור מיכה)

עובדות האירוע כפי שעלו מהדיווחים: 

פרשת הכדורגלנים והקטינות שנחשפה ע”י אלמוג בוקר (חדשות 13) העלתה תמונה לפיה במהלך יוני 2020, שחקני הכדורגל עומר אצילי ודור מיכה, שהיו שחקני מכבי תל אביב באותה עת, קיימו יחסי מין עם נערות שגילן נמוך מ-16. השחקנים נחקרו לגבי האירוע וטענו כי הנערות שיקרו לגבי גילן וכי לא ידעו שהן קטינות. המשטרה השלימה את הנדרש בחקירה, וחומר החקירה עבר לפרקליטות. 

כזכור, התיק נגד שני השחקנים נסגר ע”י הפרקליטות עוד במהלך שנת 2020 בעילה של חוסר אשמה. להלן הודעתה הלקונית של הפרקליטות בעניין: “ההחלטה לסגור את התיק התקבלה לאחר בחינה מעמיקה של מכלול הראיות בתיק, לרבות סרטונים והתכתבויות, ולאחר ביצוע השלמות חקירה. הודעה על כך נמסרה גם לנפגעות העבירה”.

ואנו שואלים – וכי למה חוסר אשמה? הרי על פני הדברים, קיום יחסי מין עם קטינות מתחת לגיל 16 מהווה עבירת “בעילה אסורה בהסכמה” בהתאם לסעיף 346 לחוק העונשין. להלן נוסח הסעיף:

בעילה אסורה בהסכמה 

346. (א)  (1)   הבועל קטינה שמלאו לה ארבע עשרה שנים וטרם מלאו לה שש עשרה שנים, והיא אינה נשואה לו, או הבועל קטינה שמלאו לה שש עשרה שנים וטרם מלאו לה שמונה עשרה שנים, תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך או השגחה, או תוך הבטחת שווא לנישואין, דינו – מאסר חמש שנים;

(2)   לענין סעיף קטן זה, יראו מטפל נפשי שהוא פסיכולוג, פסיכיאטר או עובד סוציאלי, או מי שמתחזה לאחד מאלה, שבעל קטינה שמלאו לה שש עשרה שנים וטרם מלאו לה שמונה עשרה שנים, במהלך התקופה שבה ניתן לקטינה טיפול נפשי על ידו, כאילו עשה את המעשה האמור תוך ניצול יחסי תלות; חזקה זו לא תחול אם מעשים כאמור החלו לפני תחילתו של הטיפול הנפשי במסגרת קשר זוגי.

הבה נפנה לניתוח עבירת ה”בעילה אסורה בהסכמה” ויישומה על הפרשה שבענייננו, באמצעות צ’קליסט משפטי+ הרלוונטי לעניין:

יסוד עובדתי: Actus Reus:
התנהגות אקטיבית/פאסיבית (מיצב/החזקה)
מעשה או מחדל (חובת העשייה לפי כל דין או חוזה)
נסיבות מצטברות/מתחלפות – חייבות להתקיים

יסוד נפשי: Mens Rea:
מישור הכרתימודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות

מדובר בעבירה התנהגותית (לא נדרשת תוצאה מעבר להתנהגות הנאשם/חשוד), וכן, ב”עבירה שותקת” בבחינת היסוד הנפשי (כל סוג של “מחשבה פלילית” מספיקה להרשעה).

יסוד עובדתי:
רכיב התנהגותי – הבועל, הגדרת “בועל” בסעיף 345(ג) הינה “המחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה”. מכאן, שאם אכן הכדורגלנים קיימו יחסי-מין עם הקטינות – הרכיב ההתנהגותי מתקיים.

רכיב נסיבתי:

  1. “קטינה”, הגדרת “קטין בסעיף 34כד הינה “אדם שטרם מלאו לו 18 שנים”, כך שהנסיבה מתקיימת.
  2. “שמלאו לה ארבע עשרה שנים וטרם מלאו לה שש עשרה שנים”, כעולה מהדיווחים בפרשה הקטינות היו בשנה ה-16 לחייהן (או בפשטות, בנות 15 ומשהו) ולכן הנסיבה מתקיימת.
  3. “והיא אינה נשואה לו”, כמובן שהכדורגלנים לא נישאו בטרם קיום היחסים עם הקטינות כך שהנסיבה מתקיימת.

הסעיף ממשיך למסכת נסיבתית חלופית (הנלמדת מהמילה “או” שבאמצע הסעיף), שגם היא בפני עצמה יכולה לקיים את היסוד העובדתי של העבירה. מדובר במסכת נסיבתית הכוללת בעילה במצב של יחסי מרות. אמנם ניתן לקיים דיון פרשני בשאלה האם הפרסום של שחקני הכדורגל מקים “יחסי מרות” כלפי הקטינות,  אך קצרה היריעה במסגרת שורות אלו. 

אז נוכחנו לראות ש”פרשת הכדורגלנים והקטינות” בהחלט מקיימת ית היסוד העובדתי של העבירה דנן. נפנה כעת לבחינת היסוד הנפשי.

יסוד נפשי – 
היסוד הנפשי בניתוח העבירה הפלילית נחלק לשניים: “מישור הכרתי” במסגרתו נדרשת מודעות של הנאשם/חשוד לכלל רכיבי היסוד העובדתי, ו”מישור חפצי” (במסגרתו נדרש ביסוס “מחשבה פלילית”) הרלוונטי לעבירות תוצאה שאינן לענייננו. אם כן, כל שנותר לבסס לצורך גיבוש העבירה הוא המישור ההכרתי:

מישור הכרתי – 

1. מודעות לטיב ההתנהגות – יש להניח שהכדורגלנים היו מודעים לטיב התנהגותם בעת קיום יחסי המין.
2. מודעות לטיב הנסיבות – זהו הרכיב שלעמדת הפרקליטות לא התקיים. על-מנת שדרישות היסוד הנפשי יתקיימו במלואן, יש לבסס מודעות של הכדורגלנים לכלל נסיבות העבירה, לרבות הנסיבה לפיה מדובר בקטינות. כעולה מהדיווחים בתקשורת, הקטינות “זייפו” את גילן ומכאן הטענה כי הכדרוגלנים לא היו מודעים לטיב הנסיבה של “קטינה”. נסייג ונאמר שאפשר בהחלט להתווכח האם מדובר ב”עצימת עיניים” מצד הכדורגלנים (שהפסיקה קבעה ככזו שיכולה לקיים את דרישת המודעות). 

מקווים שסייענו לכם אפילו במעט בהפנמת אופן הניתוח של העבירה הפלילית, באמצעות יישומה על מקרה ממציאות חיינו שכולנו נחשפנו אליו 🙂בהצלחה במבחן! 💪

המחשת ניתוח העבירה הפלילית באמצעות יישום על ״פרשת הכדורגלנים והקטינות״ (מקרה עומר אצילי ודור מיכה) Read More »

מבצע ״עלות השחר״ – שימוש בכוח יזום כהגנה עצמית לגיטימית

מבצע ״עלות השחר״ - שימוש בכוח יזום כהגנה עצמית לגיטימית

מבצע “עלות השחר” שהתקיים בשבוע החולף בעזה היה “חריג” בנוף הסבבים והמבצעים בעזה מהבחינה שהוא נפתח ביוזמת ישראל. על אף היוזמה של ישראל בהפעלת הכוח, ועל אף יחסי כוחות אה-סימטריים בין הצדדים – נראה שהמבצע התקבל כלגיטימי בקרב הקהילה הבינלאומית. אנחנו כאן כדי לבאר איך זה קרה 🙂

נזכיר שיש לעשות הבחנה חדה בין דיני השימוש בכוח לבין דיני הלחימה

בעוד שדיני השימוש בכוח עוסקים בשאלה האם עצם הפעלת הכוח היא לגיטימית (ללא התייחסות לאופן הפעלת הכוח), דיני הלחימה עוסקים בחוקיות הפעולות שבוצעו בעת הפעלת הכוח (תחת ההנחה שהפעלת הכוח עצמה לגיטימית). 

חריג ההגנה העצמית לאיסור הכללי לשימוש בכוח הוא כלל מנהגי מושרש במש”בל הפומבי ואף עוגן בסעיף 51 למגילת האו”ם. ככלל, חריג ההגנה העצמית דורש 2 תנאים מצטברים: 

  1. צורך מיידי ומכריע לפעולה שאינו מותיר ברירה אחרת – תנאי הצורך;
  2. דרישת מידתיות.

ברור כי בדרך הפשט, פעולה יזומה של מדינה לא יכולה לעמוד בדרישה הראשונה של צורך מיידי ומכריע, שהרי הפעולה היזומה בהגדרתה היא לא תגובה לאיום או צורך.

עם זאת, קיימת דוקטרינה שנקראת “הגנה עצמית מקדימה” שעליה הסתמכה ישראל. מדובר בדוקטרינה שטרם התקבלה בצורת רווחת ומובהקת במש”בל הפומבי, ובהחלט ניתן לראות בקבלת מבצע “עלות השחר” בקהילה הבינ”ל כלגיטימי משום צעד נוסף לביסוס הדוקטרינה.   

טוב לדעת, שדוקטרינת ה”הגנה העצמית המקדימה” התעוררה כבר בשנת 1967 כאשר במלחמת ששת הימים, ישראל הייתה הראשונה לתקוף. ישראל טענה כי המבחן של צורך מיידי ומכריע לא צריך להיות “מבחן הירייה הראשונה” אלא בחינת הצורך המיידי מבחינה מהותית. לטענתה, ארגון הכוחות של צבא מצרים וסגירת מיצרי טיראן הקימו צורך מיידי ומכריע מספק.

מבצע ״עלות השחר״ – שימוש בכוח יזום כהגנה עצמית לגיטימית Read More »

תיק המתנות של נתניהו בראי פסיקה בנושא מתנות

תיק המתנות של נתניהו בראי פסיקה בנושא מתנות

מי שעוקב אחרי אתרי החדשות, בוודאי נחשף בחודש החולף לחקירת העדה המרכזית בתיק המתנות של נתניהו, הגב’ הדס קליין. מלבד העניין הערכי והפוליטי, נציע לכם ולכן, משפטנים ומשפטניות בהתהוות, להתבונן באירועים אקטואליים גם דרך פריזמה משפטית – אנחנו כאן, בבלוג משפטי+, בשביל לעזור לכם לעשות בדיוק את זה! נייר זה יתרכז בניתוח מוצע מעניין להתבוננות משפטית בתיק המתוקשר הזה. 

תיק המתנות של נתניהו, המכונה גם “תיק 1000″, עוסק ב”מתנות” לכאורה שהעבירו באופן סדיר בעלי הון לבנימין נתניהו בשנים בהם כיהן כרוה”מ. משפטו של נתניהו בעניין זה נפתח ביום 24.5.2020, ובחודש החולף (יולי 2022) התקיימה חקירת העדה המרכזית בתיק –  הגב’ הדס קליין, אשר שימשה בשנים הרלוונטיות כ-עוזרת האישית של בעלי ההון.  

באופן עקרוני, מדובר בכתב אישום אשר קם ונופל כתלות בשאלה, האם הסיגרים, השמפניות ו”שאר הירקות” שקיבל באופן עקבי בנימין נתניהו מבעלי ההון ללא תמורה – הינם מתנה אותנטית במישור היחסים האישי-חברי, או שמא מדובר ביחסים של תן-קח אשר עולים לכדי “קבלת שוחד”.

נרצה להציע לכם דרך ניתוח מעניינת: 
התחום המשפטי שבו בתי המשפט עסקו הכי הרבה בשאלת האותנטיות של מתנה היא דיני מיסים (כי יש אנשים שמנסים להקטין את נטל המס שלהם באמצעות הצגת עסקה חייבת במס כמתנה במישור האישי).
אמנם, אי אפשר לעשות “גזירה” ישירה מתחום המס לתחום השחיתות השלטונית הפלילית, אך לפסיקה מתחום דיני המס (השואפת להתחקות אחר המהות הכלכלית) יכולה להיות תרומה משמעותית לענייננו:

המבחנים שפותחו בפסיקת דיני המיסים, להכרעה האם מדובר במתנה אישית אותנטית הם:
מבחן הציפייה: במסגרתו בוחנים האם הייתה ציפייה של מקבל המתנה לקבל אותה. ובענייננו, האם נתניהו ציפה לקבל את הסיגרים והשמפניות מבעלי ההון? ככל שהייתה ציפייה מצידו – כך המתנה תיחשב לפחות אותנטית ויותר עסקית/מסחרית. 

מבחן המחויבות: ככל שנותן המתנה מרגיש מחויב יותר להעניק אותה – כך המתנה תיחשב לפחות אותנטית ויותר עסקית/מסחרית. האם בעלי ההון הרגישו מחוייבים לתת את הסיגרים והשמפניות?

מבחן העסקה/שירות: ככל שלצד המתנה קיימת גם עסקה או מתן שירות בין הצדדים – ניטה שלא לראות במתנה כאותנטית. האם היו עסקאות או שירותים נלווים בין נתניהו לבין בעלי ההון?

מבחן ה”נוהג”: במסגרתו בוחנים האם קיים נוהג להעניק מתנות בנסיבות המקרה. למשל, הבאת מתנה לאירוע חתונה היא נוהג מושרש מאוד אשר יחזק את אותנטיות המתנה. ובענייננו, האם נהוג שבעלי הון מעבירים לאנשי שלטון מתנות באופן תדיר ועקבי?

מבחן הקשר האישי: במסגרתו בוחנים את טיב הקשר האישי בין הצדדים. ככל שיש קשר אישי קרוב יותר בין נותן למקבל המתנה, כך ניטה לסווג את המתנה כאותנטית כמובן. על כן, ניתן לראות שקוה ההגנה של בנימין נתניהו מתרכז רבות בקשר האישי-חברי בינו לבין בעלי ההון.

אין בכוונתנו להכריע האם המתנות לכאורה שקיבל נתניהו הן מתנות אותנטיות או שוחד המהווה עבירה פלילית. את זה אתם מוזמנים לעשות בתגובות 😉

תיק המתנות של נתניהו בראי פסיקה בנושא מתנות Read More »

מלחמת רוסיה-אוקראינה לאור דיני השימוש בכוח במשפט הבינלאומי

מלחמת רוסיה-אוקראינה: ניתוח משפטי(+) לאור דיני השימוש בכוח המשפט הבינלאומי

כולנו עדים ועדות בשבועות האחרונים למלחמה העקובה מדם המתנהלת באוקראינה. מלבד העניין האנושי והפוליטי, נציע לכם ולכן, משפטנים ומשפטניות בהתהוות, להתבונן באירועים אקטואליים גם דרך פריזמה משפטית – אנחנו כאן, בבלוג משפטי+, בשביל לעזור לכם לעשות בדיוק את זה! נייר זה יתרכז בחוקיות השימוש בכוח מבחינת המשפט הבינלאומי, תוך יישומו על מלחמת רוסיה–אוקראינה. מקרה זה לגישתנו, מהווה דוגמה מייצגת ל-“חולשת” המשפט הבינלאומי בכל הנוגע לקשיי האכיפה במישור הבינלאומי, וכן ביטוי להשפעות הגלובליות של המלחמה מבחינת זכויות האדם.  
ביום ה-24 בפברואר 2022 החל צבא רוסיה במבצע צבאי באוקראינה כדי לכבוש חלקים ממנה. הההצהרה הגלויה של רוסיה הייתה כי מדובר במבצע צבאי מיוחד שמטרתו לגנות את התנהלות אוקראינה ביחס לקבוצות הבדלנים (פרו-רוסים במזרח אוקראינה) אשר קוראים זה מכבר לאוטונומיה. יצוין כי מהלך זה איננו מהלך חד-פעמי. רוסיה כבר ניהלה מבצע צבאי בשנת 2014 שהוביל לסיפוח חצי האי-קרים לידי רוסיה.

האם השימוש בכוח חוקי לאור עקרונות המשב”ל (JUS AD BELLUM)?
המשפט הבינלאומי, ככלל , נועד להסדיר את היחסים בין מדינות ובין פרטים לבין המדינות. עם השנים ובפרט לאחר מלחמת העולם השנייה, התחדדה ההבנה כי עקרון ריבונות המדינה הוא חשוב, אך לא בלעדי. מהלכים שהמדינה מנהלת בתוכה ומחוצה לה אינם עוד עניין של המדינה עצמה בלבד, אלא שיש בהם כדי להשפיע על היחסים בין מדינות ועל זכויות האדם. כך גם בנוגע לשימוש בכוח – זו איננה זכות קנויה ובלעדית של מדינה.

מגילת האו”ם, אשר מהווה אמנה בעלת מעמד מנהגי וקוגנטי – אוסרת על שימוש בכוח. סעיף 2(4) למגילת האו”ם קובע כי “המדינות החברות מתחייבות להימנע משימוש או מאיום בשימוש בכוח ביחסים הבינלאומיים כנגד השלמות הטריטוריאלית והעצמאות הפוליטית של המדינה או באופן שאינו עולה בקנה אחד עם מטרות האו”ם”.

יצוין, כי סעיף זה ולשונו העמומה מולידים לא מעט ויכוחים משפטיים האם התנהגות או פעולה מסוימת עולה כדי שימוש בכוח או מפרה את מטרות האו”ם (למשל: מתקפות סייבר, סנקציות כלכליות ועוד). עם זאת, אין מחלוקת שפלישה צבאית או שימוש בכוח צבאי עולים כדי שימוש בכוח. לאור כך, קשה לטעון כי פלישת צבא רוסיה לאוקראינה, חדירה לטריטוריה שלה, תוך הפעלת כוח צבאי, אינם עולים כדי הפרה של האיסור לפי סעיף 2(4) לחוקת האו”ם.

מכאן נעבור לבחון, האם רוסיה עשויה להצדיק פלישתה לאוקראינה באמצעות החריגים המוכרים במגילת האו”ם לאיסור זה?

חריגים מנהגיים לכלל האוסר על שימוש בכוח
על קצה המזלג, ישנם שני חריגים מנהגיים לכלל האוסר שימוש בכוח: מנגנון הביטחון הקולקטיבי (פרק 7+6 לחוקת האו”ם) וההגנה העצמית (ס’ 51 לחוקת האו”ם).

מנגנון הביטחון הקולקטיבי (מועצת הביטחון) – מועצת הביטחון היא אורגן של האו”ם אשר לה הסמכות לאשר שימוש בכוח. אולם, כאשר מדינה מפרה את האיסור על שימוש בכוח ומשתמשת בו בצורה שמנוגדת לאיסור ולכללי המשב”ל – היא תיענה בתגובה מצד הקהילה הבינלאומית.
תגובה בינלאומית מטעם מועצת הביטחון עשויה להיות בדמות סנקציות כלליות (מכוח פרק 6 למגילת האו”ם) למשל: הפסקת מסחר עם המדינה המפרה, חסימת סחורות, סגירת נתיבי אוויר/ים. אנו עדים בימים אלו ל-“חבילות” סנקציות המוטלות על רוסיה בדומה לסנקציות שניתנות על ידי מועצת הביטחון של האו”ם, אולם הסנקציות הללו אינן מוטלות על ידי מועצת הביטחון, אלא באופן וולנטרי על ידי מדינות המערב והקהילה הבינלאומית, כפי שנראה בהמשך.

במקרים חריגים אחרים, למועצת הביטחון סמכות להתיר שימוש בכוח נגד המדינה המפרה (בכפוף לתנאים מסוימים, לפי פרק 7 למגילת האו”ם). מנגנון זה מבוסס על ההנחה שמדינות לא יפרו את הכלל האוסר שימוש בכוח, אם הן יודעות שיש מנגנון קולקטיבי שיכול לפעול נגדן. רעיון זה נשען על מספר רעיונות: האחד, הוא “ההרתעה”, ואילו השני הוא רעיון ה-סולידריות הכלל עולמית. כך למעשה קיימת ההנחה, כי כל המדינות בעולם יפעלו כנגד המדינה התוקפנית. אף על פי כן, ברור כי הסולידריות הבינלאומית היא מוגבלת, שכן לא כל מדינה תצא למלחמה נגד מדינה אחרת. מתוך הבנה זו נראה אפוא כי חריג זה הוא מסובך להפעלה (גם מנסחי מגילת האו”ם ידעו זאת).

נקודה חשובה בהקשר של מועצת הביטחון – במועצת הביטחון ישנן 15 חברות, מתוכן 5 חברות קבועות, אחת מהן היא, כמובן – רוסיה. המשמעות הפרקטית והאופרטיבית של היות המדינה חברה קבועה, נעוצה בסמכותה להטיל וטו בנוגע לכל החלטה המתקבלת במועצת הבטחון.
לכן, שימוש במנגנון זה הוא קשה במיוחד כאשר מדובר בחברה קבועה. קושי זה מתעצם כשמדובר בהפרה המתבצעת על ידי מדינה שהיא חברה קבועה. כמובן שמנגנון זה מורכב להפעלה גם כאשר מדינה שהיא חברה קבועה נותנת חסות למדינה שאיננה חברה קבועה.

מעמדה של רוסיה במועצת הביטחון יקשה מאוד על השימוש במנגנון הביטחון הקולקטיבי לצורך הטלת סנקציות נגדה שתכליתן לגרום לה לחדול מהפעלת הכוח הבלתי-חוקי ולשוב לציית למשב”ל. אם כן, הסנקציות הבינלאומיות שמוטלות על רוסיה הן וולנטריות ונובעות מגינוי של מדינות המערב לעצם השימוש בכוח נגד אוקראינה. הסנקציות הללו אינן נובעות במישרין ממועצת הביטחון, אך מטרתן זהה – להפעיל לחץ בינלאומי על רוסיה לחדול מהפרת המשפט הבינלאומי.

הגנה עצמית – הגנה עצמית יכולה להיות אינדיבידואלית. כלומר, מדינה פועלת במקרה שהיא מותקפת כדי להגן על עצמה. בנוסף, הגנה עצמית יכולה להיות קולקטיבית כחלק מקבוצה (ברית הגנה). מדינות יכולות להשתמש בכוח כחלק מהגנה עצמית אם תוקפים את אחת ממדינות הברית שלהן. ברית נאט”ו היא המפורסמת ביותר. עם זאת, חשוב לציין, כי הסמכות של מועצת הביטחון לפעול שרירה וקיימת גם כאשר המדינה המשתמשת בכוח עושה כן במסגרת ההגנה העצמית.

סעיף 51 לחוקת האו”ם מאפשר למדינה לעשות שימוש בכוח כאשר נפלה קורבן להתקפה חמושה (או כאשר מדובר באיום קונקרטי וממשי לכך שתותקף בהתקפה חמושה). גם שימוש זה כפוף לתנאים מנהגיים: צורך ומידתיות (פרשת קרוליין). לתנאים אלו יש מספר תכליות: הרצון להבטיח כי השימוש בכוח הוא בבחינת מוצא אחרון וכי אין כל חלופה אחרת פרט לכך. בנוסף, ההגנה העצמית צריכה להיות הולמת להתקפה. זה המקום לציין, כי השימוש בחריג ההגנה העצמית נפוץ ומוכר, בייחוד לנו הישראלים. בהקשר של מלחמת רוסיה–אוקראינה, קשה לטעון כי רוסיה זכאית לעשות שימוש מכוח חריג זה, בעוד שברור שהתנהלותה של אוקראינה מקיימת את תנאי חריג ההגנה העצמית.

חשוב להבהיר כי המשפט הבינלאומי מחייב הגנה על זכויות אדם גם במהלך הלחימה ובמנותק מחוקיותה. עם זאת, אנו עדים למספר ערים באוקראינה הנמצאות במצור, תחת מחסור מתמשך במזון ובתרופות. אזרחי אוקראינה נעקרים מבתיהם ונמלטים למדינות קרובות, כאשר מדינות אירופה נערכות לקליטת מליוני אזרחים אוקראינים כפליטים עקב הימשכות התופת. בד בבד, הקהילה הבינלאומית נרתמת לסייע לאוקראינה מבחינה הומניטרית (ובתוכה גם ישראל), כל זאת במקביל להטלת הסנקציות על רוסיה.

לסיכום, המשפט הבינלאומי אוסר על שימוש בכוח, למעט החריגים שצוינו לעיל. נוכחנו לראות כי המשפט הבינלאומי מתקשה להטיל סנקציות שיובילו באופן אפקטיבי ופרקטי לסיום הלחימה כאשר הכוח מופעל באופן בלתי חוקי. סיבה אחת לכך הוא היעדר קיומו של מנגנון אכיפה פרטי במשב”ל, אלא שהאכיפה תלויה במידה רבה בשיתוף פעולה של המדינות. סיבה אחרת לכך היא הרכבה של מועצת הבטחון אשר מקשה על התערבותה באופן מהיר ויעיל. המשפט הבינלאומי מורכב בעיקרו ממדינות בעלות מטרות שונות ואינטרסים פרטיים – אם כן, זהו הבסיס העיקרי למוגבלתו. למרות זאת, הקהילה הבינלאומית אינה עומדת כצופה מהצד. הסולידריות הבינלאומית אכן באה לידי ביטוי בהטלת סנקציות וולנטריות על רוסיה, וכן בסיוע הומניטרי חשוב הניתן לאוקראינה. נותר לקוות כי הפתרונות הקיימים יובילו לסיום הלחימה ולכינון השלום בהקדם.

מה דעתך? האם את.ה מסכים.ה עם הניתוח שלנו? יש לך עוד רעיונות?
נשמח לשמוע ממך ולהתדיין בנושא בעמוד האינסטגרם שלנו.

מלחמת רוסיה-אוקראינה לאור דיני השימוש בכוח במשפט הבינלאומי Read More »

עסקאות בינלאומיות של שירותי פרסום דיגיטליים

עסקאות בינלאומיות של שירותי פרסום דיגיטליים

נושא: מיסוי הכלכלה הדיגיטלית – הנגשה והבהרה של הנושא החם בעולם המיסים.
עיקרים הדברים: הבעייתיות שבהטלת מס על הכנסות מפרסום דיגיטלי.
החוק המאפשר לענקיות האינטרנט (כמו גוגל ופייסבוק) לייצר הכנסות מפרסום של עסקים ברחבי העולם אך לשלם מס הכנסה רק באירלנד ובארה״ב.
למי מתאים: בעלי רקע משפטי.

פעילותן של ענקיות האינטרנט מעלות כיום מגוון רחב של שאלות רגולציה אשר נמצאות בלב דיונים ציבוריים רבים, וביניהן: הכוח המונופוליסטי שהן רכשו; השפעתן על הדעה הציבורית; שאלות של פרטיות ואיסוף מידע; אחריותן לתוכן המתפרסם בפלטפורמות שלהן ועוד.

עסקאות בינלאומיות של שירותי פרסום דיגיטליים Read More »

error: התוכן באתר זה מוגן.

ברוכים הבאים!

אנא ענו על מספר שאלות קצרות

ליצירת קשר בוואטסאפ, לחצו כאן
דילוג לתוכן