האם יחילו את ״תזת הצבירה״
גם על דוקטרינת ההגנה מן הצדק?

בתחילת חודש אפריל 2022 ניתן פסק דין בערעור על הכרעת הדין וגזר הדין בע״פ 8934-02-19 דן נ׳ פרקליטות מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה, בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, כב׳ השופטים הימן, טופף ומאור.

הערעור עסק, בין היתר, בטענות ״ההגנה מן הצדק״ של אדם שהורשע בעבירות לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ״ג-1963 ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, לצד עונשים נלווים (מאסר מותנה וקנס כספי).

לאחר דין ממצה, המותב הגיע למסקנה כי דין הערעור, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין – להידחות.

עם זאת, כב׳ השופט מאור ציין באמרת אגב כי ראוי לאמץ תזה שיפוטית המכונה תזת הצבירה – גם במקרה של טענת הגנה מן הצדק בעקבות מספר מחדלים של רשויות התביעה.

תזת הצבירה עוסקת במקרים שבהם ישנה הצטברות של טעמים משפטיים רבים (שלכל אחד מהם אין נפקות מספקת לכשעצמו) – באופן המצדיק מתן משקל להצטברות הטעמים יחדיו בהכרעת הדין. ניתן לומר, כי התזה משנה את המשוואה הבאה: 0=0+0. בהתאם לתזת הצבירה 1=0+0. כלומר, יתכנו מקרים שבהם אף שכל אירוע או מעשה בנפרד לא חוצים רף מסוים, הצבירה של האירועים או המעשים מקנה לאותם אירועים או מעשים פן מחמיר.

נוסף למשפט הפלילי, תזת הצבירה כבר מצאה ביטוי בתחומי משפט שונים כמו דיני עבודה, דיני חוזים ומשפט חוקתי.

דוקטרינת ההגנה מן הצדק (להלן: ״הדוקטרינה״), שבה השתמש המערער, מעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ״ב-1982, ולפיו בית המשפט רשאי לבטל את כתב האישום אם ״הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית״.

תכלית הדוקטרינה היא להבטיח את תקינות ההליך הפלילי, ולשמור שלא תהיה פגיעה ממשית בעקרונות הצדק וההגינות.

בע״פ 4855/02 מדינת ישראל נ׳ בורוביץ, אשר ניתן לפני שהדוקטרינה עוגנה בחקיקה ראשית, נקבע מבחן משולש להפעלת סמכות בית המשפט לביטול כתב אישום במסגרת הדוקטרינה:

1. בשלב הראשון – על בית המשפט לבחון ולזהות אם נפלו פגמים בהליכים ולהעריך את עוצמתם. זאת, במנותק משאלת אשמתו או חפותו.
2. בשלב השני – על בית המשפט לבחון האם יש בקיומו של ההליך הפלילי פגיעה קשה בתחושת הצדק וההגינות, במנותק מהפגמים. בשלב זה, על בית המשפט לאזן בין השיקולים התומכים בניהול ההליך ובין האינטרסים ששוללים את המשך קיומו.
3. בשלב השלישי – ככל שבית המשפט שוכנע כי קיומו של הליך פלילי יפגע באופן קשה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מידתיים יותר מאשר בדרך של ביטול כתב האישום. בית המשפט יכול למשל לקבוע כי הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות לא מצדיקה את ביטול כתב האישום, אך היא כן מצדיקה את ביטולם של אישומים ספציפיים.

בהקשר של פס״ד דן, כב׳ השופט מאור העלה את השאלה האם יש לבחון כל פגם ופגם שעליו מצביע הנאשם בהתנהלות רשויות החקירה, במנותק מהתמונה הכוללת, או שמא יש לבחון את הצטברותם הכוללת של המחדלים, שאף אם כל אחד מהפגמים בנפרד אין בו כדי לפגוע בתחושת הצדק וההגינות, עוצמתם יחד יש בה כדי להטות את הכף לטובת קבלת טענת ההגנה מן הצדק. וזאת, אף שבמקרה זה, תשובתו הייתה לשלילה.

הצעתו של כב׳ השופט מאור היא חדשנית, במובן זה שעד כה תזת הצבירה במשפט הפלילי שימשה את בית המשפט כדי להרשיע נאשמים (כך, רק לאחרונה הרשיע בית המשפט בעליון ברע״פ 6477/20 שחם נ׳ מדינת ישראל), ואילו יישום של הצעת כב׳ השופט מאור יוביל לביטול אישומים. כלומר, במקרה זה, תזת הצבירה יכולה לחזק ולהגן על הנאשם.