הסכם ממון טרום נישואין:

הסכם ממון טרום נישואין, הוא חוזה משפטי ייחודי הנחתם בין בני זוג העומדים בפני כריתת ברית הנישואין. כמשתמע משמו, ההסכם נחתם למפרע, קרי, עוד בטרם נערך טקס הנישואין עצמו. במסגרת ההסכם, בני הזוג מגדירים ביניהם את המשטר הממוני ואת הסדרי הרכוש אשר יחולו על נכסיהם מבחינה משפטית לאורך חיי הנישואין ובמקרה בו הנישואין יגיעו לקיצם.

למעשה, ניתן להתייחס להסכם ממון כאל מעין “תעודת ביטוח”, אשר תופעל במקרה של סיום הנישואין. מטרת הסכם הממון, היא להבטיח שגם במקרה של סיום הנישואין, לא תתעוררנה פלוגתאות משמעותיות בין בני הזוג, אשר יקשו עוד יותר על הליך הגירושין. לשם כך, מסכימים בני הזוג איך יראו יחסיהם הממוניים במקרה של פרידה מבעוד מועד.         

מניעים לעריכת הסכם טרום נישואין:

ניתן לזהות מספר מניעים מרכזיים אשר עומדים בבסיס ההחלטה של בני זוג לכרות הסכם ממון טרום נישואין. ראשית, כפי שהוצג בשורות למעלה, בני זוג רבים מעוניינים להבהיר ולהסדיר את התנאים של פרידה פוטנציאלית עתידית, על מנת להקל על ההליך הקשה. כך, מונעים בני הזוג מבעוד מועד, התכתשויות משפטיות מיותרות המלוות בעלויות גבוהות, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה נפשית. בנוסף, במקרים רבים, גיבוש הסדר הרכוש לאחר פרידה, מגביר את תחושת הוודאות בתהליך בניית הבית המשותף. מניע נפוץ נוסף לעריכת ההסכם דנן, הוא הגנה על הצד האמיד יותר בין בני הזוג, כך שלאחר פירוק הבית המשותף יישאר הוא עם הונו האישי המקורי, אתו הגיע לברית הנישואין. כמו כן, קיים מניע של מניעת סרבנות גט כפי שיפורט בשורות הבאות.     

מניעת סרבנות גט:

כידוע, אדם יהודי אשר מעוניין להתגרש מבן זוג אליו הוא נשוי כדת משה וישראל, עשוי להישאר מסורב גט בשל סירוב הצד השני. במצב זה, לבן הזוג אשר מעוניין להתגרש נשללת האפשרות להתחתן בשנית לבן זוג חדש. כמו כן, צאצאיהם של אישה עגונה מקבלים על פי הדין העברי מעמד של “ממזרים”, על כל השלכותיו של מעמד זה. לאור החשיבות הגדולה של קבלת גט בהתאם לדין העברי, התפתחה התופעה אשר קיבלה את הכינוי “סרבנות גט” אשר נובעת ממניעים רבים ושונים של סרבני הגט. הסכם ממון טרום נישואין, מהווה כלי משפטי יעיל להתמודדות עם תופעה זו ולמיגורה. זאת, באמצעות סעיף בהסכם הקובע תשלום חודשי מסוים, על ידי בן הזוג הסרבן לבן הזוג המסורב. 

משמורת:

עניין נוסף אשר ניתן ומקובל לעגן במסגרת הסכם הממון הוא משמורת הילדים. מאחר שטובת הילד היא היסוד המרכזי המנחה כל הסדר גירושין, הסכם ממון הכולל הסדרה של משמורת הילדים, נדרש את אישורה של ערכאת השיפוט הרלוונטית.  

חלוקת הרכוש:

במידה מה, ניתן לטעון, כי סעיף חלוקת הרכוש בהסכם ממון הוא סעיף מיותר. זאת, לאור חוק יחסי ממון, המגדיר את אופן חלוקת הרכוש בין בני הזוג וחל על זוגות שנישאו לאחר ה- 1.1.74. בהתאם לחוק, כל אחד מבני הזוג זכאי לרכוש האישי שהביא עמו בתחילת הדרך, ובנוסף, למחצית הרכוש שצברו בני הזוג בתקופת חייהם המשותפים. הגדרת החוק לרכוש הינה, כל זכות בעלת שווי כלכלי מסוים. עם זאת,  קיימת חשיבות לסעיף חלוקת הרכוש בהסכם, שכן הוא כולל את פירוט הנכסים שהביאו עימם בני הזוג, ומונע מחלוקות בעניין זה.

בית משותף:

רבים המקרים בהם דירת המגורים של בני הזוג מהווה סלע המחלוקת הניטשת ביניהם. כפי שיוסבר להלן, הסכם ממון טרום נישואין הינו למעשה האמצעי היחידי, באמצעותו ניתן להבטיח שדירת המגורים המשותפת תישאר בבעלות בן הזוג שהינו בעליה המקורי של הדירה. 

ברור הוא, כי כאשר דירת המגורים נרכשה במשותף במהלך חיי הנישואין, הדירה שייכת לשני בני הזוג בחלקים שווים. אולם, כאשר דירת המגורים אשר שימשה את בני הזוג במהלך הנישואין, הייתה נכס אישי של אחד מבני הזוג בשלב המוקדם לחייהם המשותפים, הסדר חלוקת הרכוש אינו כה פשוט. לכאורה, בהתאם לחוק יחסי ממון, לאחר הגירושין, דירת המגורים שייכת לבן הזוג שהיה בעליה המקורי. ברם, בית המשפט העליון קבע בהלכת קנובלר חזקה משפטית הנקראת “חזקת שיתוף ספציפית בדירת מגורים”. על פי החזקה, בנסיבות מסוימות, רשאי בן הזוג שאינו הבעלים המקורי של דירת המגורים, לתבוע מחצית מן הזכויות בה. זאת, אלא אם כן קיים הסכם ממון שקובע אחרת וגובר על חזקת השיתוף המתוארת. אי לכך, להסכם ממון טרום נישואין יש חשיבות רבה בכל הנוגע להגנה על דירת מגורים אישית של אחד מבני הזוג.   

אישור ההסכם:

על מנת שלהסכם ממון טרום נישואין יהא תוקף משפטי מחייב, עליו להיערך בכתב ולבוא לידי אישור בפני אחד מאילו: נוטריון; רשם הנישואין; בית הדין הרבני; בית המשפט לענייני משפחה. במידה ומעוניינים בני זוג נשואים, לאשר הסכם ממון אשר ערכו לאחר ברית הנישואין, יש צורך באישור של בית הדין הרבני, או לחלופין, בית המשפט לענייני משפחה.