בית המשפט העליון קיבל בקשת פסלות שופט

לפני מספר שבועות ניתן פסק הדין ב-ע”פ 3712/22 פלוני נ’ מדינת ישראל, במסגרתו פסל (באופן חריג מאוד) בית המשפט העליון מותב שיפוטי מלדון בעניינו של המערער. 

נגד המערער הוגש כתב אישום בגין מספר עבירות מין. המותב שנפסל היא מותב תלתא (הרכב של 3 שפוטים) אשר כלל את השופט ע’ דרויאן־גמליאל. המערער הגיש בקשה לפסול את השופט ע’ דרויאן־גמליאל מלדון בתיק. וזאת, כיוון שהשופט דן בהליך המעצר של המערער, במסגרתו נחשף לחומרים ראייתיים, וביניהם: כתב האישום, בקשת המעצר, תסקיר שירות המבחן ופרוטוקול הדיונים.

בקשה לפסלות שופט מוגשת לפי סעיף 77א לחוק בתי המשפט, הקובע כי “שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט”.

ההלכה קובעת כי המבחן לבחינת טענת הפסלות הוא מבחן אובייקטיבי הבוחן חשש ממשי למשוא פנים בפועל, ולא שיקולים של מראית פני הצדק. בתוך כך, נקבע כי אמת המידה לבחינה זו היא האם היושב בדין גיבש דעה באופן שלא ניתן עוד לשכנע אותו. 

בענייננו, בית המשפט העליון, מפי כב’ הנשיאה חיות, קיבל את הערעור וקבע כי השופט ע’ דרויאן־גמליאל יוחלף בשופט אחר ולא ידון בתיק העיקרי. החלטת בית המשפט התבססה על כך שחלף זמן קצר בלבד מאז שניתנה ההחלטה בתיק המעצר; החשיבות הצפויה של קביעות מהימנות בהליך העיקרי; וכן הסכמת המשיבה לקבלת הערעור. צוין, כי בהתאם לנסיבות קמה הצדקה להחלפת המותב, ולו מטעמים של מראית פני הצדק.

יודגש כי נדירים המקרים שבהם בית המשפט מקבל בקשות לפסלות שופט.

בהקשר זה טוב להיזכר במאמרם של פרופ’ איריס קנאור והשופט (בדימוס) אברהם טננבוים – “אם יש ספק אין ספק: כללי פסילת שופטים בשל היכרות קודמת, הצעה לרפורמה”.

“המאמר קורא לעיון מחדש בכללי פסלות שופט. […] כללי פסילה אלו מבוססים על האתוס בדבר היות השופט מקצוען ניטרלי ואובייקטיבי, אשר יש ביכולתו לדעת מתי ההיכרות המוקדמת עלולה להשפיע עליו לרעה ולהטות את החלטתו. אלא שהמאמר מראה כי תפיסה זו של השופט אינה עולה בקנה אחד עם מחקרים מתחום הכלכלה ההתנהגותית.
[…] המאמר מציע להמיר את המבחן הנוהג להפעלת שיקול דעת שיפוטי בדבר “חשש ממשי למשוא פנים” במבחן חדש – “מבחן ספק ההשפעה”.