המשפט הישראלי מתנהל תוך איזון בין הדין הדתי לבין המשפט האזרחי, ובתחום דיני המשפחה הדבר ניכר במיוחד. אחד הנושאים הבולטים במחלוקת בין בית הדין הרבני לבית המשפט העליון הוא קיזוז הכתובה מול איזון המשאבים. בעוד חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, קובע כי חלוקת הרכוש בין בני הזוג לא תשפיע על זכאות האישה לכתובה, פיתחו בתי הדין הרבניים פרקטיקה הסותרת עיקרון זה. במאמר זה נבחן את הסתירה בין גישות הערכאות השונות ואת השלכותיה על בני הזוג המתדיינים.
הבסיס החוקי וההלכתי
חוק יחסי ממון קובע מפורשות כי זכויותיה של האישה לכתובה אינן נגרעות בשל חלוקת הרכוש, ומוסיף כי אין בו כדי לגרוע מזכויות אחרות המוענקות על פי חוקים שונים, לרבות חוק המקרקעין. עם זאת, בתי הדין הרבניים מפרשים זאת אחרת. לפי גישתם, כאשר האישה מקבלת כספים וזכויות סוציאליות על פי חוק יחסי ממון – כגון פנסיה וקרנות השתלמות שנצברו על ידי הבעל – יש לקזז סכומים אלו מחוב הכתובה, שכן על פי ההלכה רכוש זה נתפס כרכושו של הבעל.
פסיקות בתי הדין הרבניים לעומת פסיקת בית המשפט העליון
בתיק 593163/2, הדגיש בית הדין הרבני את הצורך למנוע כפל זכויות, וציין כי אם האישה מקבלת נכסים שנצברו על ידי הבעל במהלך הנישואין, אין היא זכאית במלוא סכום הכתובה. עם זאת, כאשר מדובר ברכוש הרשום על שמה, כדוגמת חלקה בדירת המגורים, אין בכך כדי להשפיע על זכאותה לכתובה.
גישה זו עומדת בניגוד לפרשנות בית המשפט העליון, אשר קובע כי הכתובה אינה קשורה כלל לחוק יחסי ממון. בפסיקותיו מבהיר בית המשפט כי אישה הזכאית לחלק מהנכסים לפי החוק תוכל גם לתבוע את כתובתה, וזכות זו אינה נגרעת מחלוקת הרכוש. למעשה, בית המשפט סבור כי קיזוז הכתובה כנגד איזון המשאבים אינו עומד בקנה אחד עם עקרונות המשפט הישראלי.
השלכות המחלוקת על בני הזוג המתדיינים
פערי הגישות בין הערכאות השונות מובילים לחוסר ודאות משפטית עבור בני הזוג הנמצאים בהליכי גירושין. מצד אחד, אישה אשר מגישה תביעת כתובה בבית הדין הרבני עשויה למצוא עצמה מול קביעה כי הסכומים שקיבלה במסגרת חלוקת הרכוש יופחתו מסכום הכתובה. מצד שני, אם תתנהל ההכרעה בבית המשפט לענייני משפחה, ייתכן שתזכה הן במחצית מהרכוש והן בסכום הכתובה המלא.
היבט נוסף של חוסר הוודאות טמון בהבדלים בין שופטים ודיינים. לא כל הדיינים תומכים בגישת הקיזוז, ולפעמים ניתן למצוא פסקי דין שונים באותו בית דין. לעומת זאת, בית המשפט העליון מקפיד על אחידות בפסיקה ומונע גישות סותרות בתוך מערכת המשפט האזרחית.
הפער בין פסיקת בית המשפט העליון לבין הגישה הרווחת בבתי הדין הרבניים בתחום קיזוז הכתובה מול איזון המשאבים יוצר חוסר בהירות משפטית. מצב זה מוביל לכך שלעתים בני הזוג מוצאים עצמם מתמודדים עם מערכות מקבילות בעלות גישות שונות, מה שמחייב אותם לבחור את הערכאה המתאימה לתביעותיהם בקפידה.
המחלוקת בין הערכאות מדגישה את הצורך ברפורמה ברורה בתחום דיני המשפחה, אשר תגדיר במפורש את סמכויות בתי הדין הרבניים ותמנע סתירות בין פסיקותיהם לבין החוק האזרחי. עד אז, חשוב כי בני הזוג יתייעצו עם עורכי דין הבקיאים בתחום, כדי לבחור את האסטרטגיה המשפטית הנכונה למצבם הייחודי.
